מצב התחבורה בישראל הוא כמו מזג האוויר: הכל מתלוננים עליו אבל איש
אינו עושה דבר לשנותו (מרק טוויין). רפורמה שהיא מתן הטבות לאוכלוסיות מסוימות, כטוב ליבו של שר, היא החרפה בכלכלה במשק – גורם לחלק מהציבור לעושר מדומה והקצאה לא נכונה של אמצעים ציבוריים. לדעתי, זה שוחד פוליטי.
הפתרון לבעיית התחבורה במדינה הוא תחבורה ציבורית חופשית 24/7, לכולם, בלי העדפות
מתקנות ו"בעזרת השם".
ממשי להצעתי. התעלמות מההצעה היא החמצה של המדינה.
אם חלק ממשקי הבית שיש בהם יותר ממכונית פרטית אחת יוותרו על אחת
מהמכוניות שלהם – העומס על הכבישים יפחת לפחות ב- 10%. בימי הקורונה הייתה
הוכחה לכך.
תהיה פחות בעיה בחניה, כי יהיו פחות כלי רכב פרטיים המשמשים לעבודה, ללימודים, לבילויים
ולמסחר.
עובדי מוסדות ציבוריים מחזיקים כלי רכב של מקום העבודה, או מקבלים החזקת רכב כהטבה בשכר, ומקום חניה על חשבון המעסיק. במחקר של בנק ישראל: מתן "אחזקת רכב" מאלץ חלק מהעובדים לרכוש רכב אף שאין להם
צורך אמיתי בו. השינוי גם יקטין את מספר כלי הרכב במשק בכ-20 אלף!
עובדים מקבלים החזר הוצאות נסיעה לעבודה, הוצאה מוכרת למעסיק;
בריאות ציבור משופרת: פחות זיהום אוויר ופחות אנשים לחוצים;
שיפור עצום בפריון העבודה: פחות בזבוז שעות בפקקים, של העובדים ושל נותני השירותים;
יחזרו לעבודה במשק עובדים שקצו בהתנהלות בתחבורה הציבורית (בזבוז זמן, איחורים, לו"ז "גמיש", ..).
אפשרות טובה יותר לניידות עובדים, ששיקול המרחק למקום העבודה מתבטא בזמן נסיעה ועלותה.
עליית ההכנסה הריאלית של משקי הבית (הקטנת ההוצאה על תחבורה).
המדינה מכסה כבר היום 70% מעלות התחבורה הציבורית – דמי הנסיעה מכסים רק 30% מעלות התח"צ.
למדינה עולים הרכבים של "הפקידים הנדרשים" 15 מיליארד ש"ח בשנה. כלי רכב אלה חונים על חשבון המעסיק, ורבים מקבלים שעות נוספות על זמן בטלה בכנסה וביציאה מהחניון המוסדר.כבר היום המדינה משלמת הטבות למגזרים במדינה (נכים, קשישים, תלמידים, חיילים, ועוד – בעזרת השם, של המגזר הנהנה.)
יחזרו לעבודה מתבטלים, יתווספו עובדים חדשים, תהיה עליה בתמ"ג. תהיה צמיחה במשק ויהיה אפשר להשקיע את העודף בתח"צ.
אפשר להתחיל בפיילוט ביישוב אחד. אם התושבים יראו שמדובר בכוונות טובות ובביצוע בר-קיימא – אפשר להרחיב את הביצוע לישובים נוספים באותו מטרופולין, ולהמשיך לבצע גם במטרופולינים שכנים, עד כיסוי כל הארץ.
ההפסד של המדינה יהיה בעיקר בקיטון במיסים על רכישת כלי רכב ועל דלק, אך זה מתקזז ברווח מיידי של
המדינה מהפחתת הצורך בהוספת נתיבים לכבישים הקיימים, פחות תאונות דרכים; עלייה ברווחה של תושבי המדינה: פחות בזבוז זמן בדרכים, פחות זיהום אוויר, …
איני נכנס לבפנוכו של הסעיפים, כדי שלא יגידו: מה עם זה, וזה וזה. יש במדינה עשרות עובדים שיודעים לעשות את החישובים של העלויות הישירות והעקיפות ואת שיקולי המס, ואת המחיר של הסכמי העבודה
שישתנו.
היסטוריה: ב- 8.12.21 העליתי את ההצעה לגב' מרב מיכאלי, כשהייתה שרת התחבורה התורנית, ולוועדת הכלכלה של הכנסת. וזאת בעקבות כתבה בדה מרקר: "יש פתרון לבעיית הפקקים – אבל ראשי ערים בורחים ממנו כמו מאש", של אסנת ניר, ב- 5.12.21. (הטיזר בכתבה: המאבק לצמצום התנועה ברחובות מתחיל בייקור החניה ברחוב וצמצום מקומות החניה ■ בתל אביב התחילו לנקוט צעדים ובחיפה ראשת העיר משנה
כיוון ■ ירושלים כרגיל משתרכת מאחור). זה אפילו לא פלסטר לבעיה. זה כמו לשים חוסם עורקים לזמן בלתי מוגבל, למי שמבין!
ב- 16.05.23 כתבתי לד"ר שי סופר, המדען הראשי של משרד בתחבורה. תשובה מוחצת קיבלתי בתקשורת:
רפורמה בתעריפי הנסיעה ובקווי נסיעה, בקווים מסוימים, שזה שוחד ברור לאנ"ש. ההתנהגות של השלושה הנ"ל "ממלכתית": לא עונים לפניות הציבור. סיבה לעוד פוסט ב- מדינה-בהחמצה.ישראל"
