בימים טרופים אלה, כששבע אוגדות משוריינות מתמרנות בעוטף עזה ובדרום לבנון, כותשות את כוחות החמאס והחיזבאללה ושוחקות את מרכבות ישראל, יש ויכוח על ידידות נשיא ארה"ב לישראל, אם הוא רק ציוני או גם ידיד. איני חוקר כליות ולב של רה"מ, אם ההשתהות בכניסה לרפיח, לציר פילדלפי וללבנון היו עקב שיקולים אישיים או שהיה עליו להתחשב באיומים של ביידן שלא לתקוף – don't!, שהעניש אותנו ומנע הספקת פצצות כבדות – נשק התקפי. הוא שם עצמו כמפקד-על של צה"ל. התנהגותו של השוטר של העולם, שהניף עלינו מקל גדול ודיבר ברכות לחמאס, העבירה אותי 40 שנה לאחור.
בתקופת פסח 1984 קיבלתי מאהל באזור קציעות, מחנה תקני לפלוגת טנקים. כל שבוע הגיעה אליי פלוגה של הגדוד, להתאמן בתנאי לוקסוס. הייתי קצין החימוש של הגדוד, וזו הייתה חוויה חד-פעמית. למדתי שם מהו כוח שריון אמיתי. והיה גם צ'ופר – לליל הסדר באו אלי אשתי והילדים.
באחד הימים הגיע המח"ט (יואל לביא) לביקור. הוא עקב אחרי התנהלות האימון והתלהב מהביצועים של המ"פ , שניהל מרדף אחרי האויב ש"שיפר לאחור", ולפי האירועים הפלוגה כבר הייתה בשטחי האש שבצאלים. הערתי למח"ט שיעשה יותר מהלכים "יבשים", כי הפלוגה כבר מסיימת את ההקצבה של חצי שעת מנוע לטנק, ועליהם גם לחזור למחנה. הוא הסביר לי שלא חודלים מפקד מוצלח עד שיש הכרעה ברורה וסופית. אנשי שדה, חיילים ומפקדים, יש לנו. אך בארה"ב? תמהתי: איך בראש הצבא האדיר בעולם עומד בעל הבנה צבאית של רבש"צ, שמגן על יישוב שבו מאות תושבים, או של מ"כ, שמפקד על כעשרה חיילים בקרב קטן; אצלם הקרב מסתיים כשהאויב מושמד על הגדר או כשכולם נהרגים. במושגים של ביידן אין המשך לקרב המקומי – רדיפה אחרי האויב עד הכנעתו.
המשימה שלי הייתה, שלא יהיה צוות של טנק שלא יהיה לו טנק תקין לאימונים. המח"ט צריך לדעת איך להגיע להכרעה, והמפקד שלו צריך לאפשר לו את זה. עברו 40 שנה וראיתי שבמציאות נלחמים היטב עם מה שיש. רה"מ פעל כמיטב הבנתו, והמקל הגדול של הידיד מונף, עד שיתחלף בידיד מעשי יותר. איני שומע שהמרכבות מכזיבות, אני שומע על ניהול חימושים, אך איני שומע על בעיות של שעות מנוע.
עכשיו נשאר לנו לראות אם יהיה לנו ידיד חדש, שיהיה מעשי, או שהידיד שעכשיו המקל בידו יהפוך אותו ללהק של מטוסים 2B חמקנים, שירוצצו את המפלצת שבפרס.
https://xn—-2hceecaul7bhq2f.xn--4dbrk0ce/חצי-שעת-מנוע-והיחס-של-ביידן-לישראל-4-11-24-
